אלברט איינשטיין, מי שהפך עם השנים לשם נרדף לגאונות ופריצת גבולות מדעיים, נולד בגרמניה ב-1879 כבנם הבכור של בני הזוג הרמן איינשטיין ופאולינה לבית קוך. כבר בגיל צעיר לימדה אותו אמו לנגן בכינור, והנגינה ליוותה אותו כל חייו. לעיתים נהג לשקוע בנגינה כדי לעזור לעצמו להתרכז בעת שהתעמק בבעיות מדעיות. כשהיה איינשטיין בן חמש, קיבל מאביו מצפן. לימים סיפר עד כמה הושפע מתחושת הפליאה מהכח החבוי שמניע את מחט המצפן, ועד כמה התחושה הזו ליוותה אותו כל חייו וגרמה לו להתעניין במדע ובחוקי הטבע.

 

בשנת 1921, כשהיה בן 42, זכה איינשטיין בפרס נובל על גילוי חוק האפקט הפוטואלקטרי. את תורת היחסות הכללית והפרטית פיתח במשך שנים רבות קודם לכן, ואף הוצג פעמים רבות כמועמד לנובל עליה, אך בזמנו לא קיבל את ההכרה הראויה על הישגים אלה. 

 

מעבר להיותו מדען דגול שעבודותיו שינו את האופן שבו אנו מבינים את העולם, איינשטיין היה מיודד עם ראשי הציונות ונמנה עם האבות המייסדים של האוניברסיטה העברית. הוא פעל לגיוס כספים למען האוניברסיטה, וכן האציל מיוקרתו בתחום האקדמי. בשנת 1923 ביקר בהר הצופים ונשא את ההרצאה המדעית הראשונה שהתקיימה באוניברסיטה.
כחלק מחבר הנאמנים וכיושב-ראש המועצה האקדמית היה איינשטיין מעורה בהתפתחותה ובפעילותה של האוניברסיטה העברית. בצוואתו משנת 1950 הוריש איינשטיין זכויות ספרותיות על כתביו לאוניברסיטה העברית, ורבים מהמסמכים המקוריים שלו מוחזקים בארכיון אלברט איינשטיין שבקמפוס ספרא.

 

כשמדינת ישראל הייתה רק בת 4, דוד בן גוריון הציע לאלברט איינשטיין להיות נשיאה השני של המדינה הצעירה. בן גוריון מצא את איינשטיין מתאים לתפקיד כי הוא ראה בו את "האישיות היהודית הגדולה ביותר שניתן למצוא על כדור הארץ". איינשטיין דחה בנימוס את ההצעה, בטענה כי אין לו את הניסיון הפוליטי הדרוש להיות נשיא.